"מחקרים פלסטיניים", כתב-עת אקדמי בעריכתו של פרופ' רמזי סלימאן ובהוצאת מרכז מדה אל-כרמל, מציע פרספקטיבה מחקרית ושיח אקדמי חדשים בסוגיות הנוגעות לסכסוך הישראלי-פלסטיני
מאת: מערכת מחסום, 04.12.2006
כתב-העת "מחקרים פלסטיניים", בהוצאת מדה אל-כרמל ובעריכתו של פרופ' רמזי סלימאן ובהוצאת מרכז מדה אל-כרמל, מציע פרספקטיבה מחקרית ושיח אקדמי חדש בסוגיות חברתיות, פוליטיות והיסטוריות הנוגעות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זהו כתב-עת דו-שנתי שהיוזמה לייסודו החלה לפני שלוש שנים, אך רק באחרונה יצא הגיליון הראשון שלו. עם הכותבים נמנים חוקרים פלסטינים מהשורה הראשונה, כמו גם שני חוקרים יהודים ישראלים, המשתתפים בגיליון הראשון.
בהקדמת העורך כותב סלימאן שמדובר בניסיון צנוע להציע פרויקט אלטרנטיבי, שיציע נקודת מבט אחרת על הפלסטינים, הציונות והמפגש האלים שהביאה איתה הציונות לארץ הזו. למעשה מדובר בכתב-העת הפלסטיני האקדמי הראשון בארץ.
"הקמתה של המדינה היהודית בפלסטין על אדמתו של עם אחר לא היתה פרויקט קולוניאלי בלבד, אלא תוכנית שלוותה בפרויקט אפיסטמולוגי לא פחות עשיר ומוצלח. פרויקט זה, שחקר את האחר הפלסטיני, לא עשה זאת מתוך מטרה לעודד את הפלורליזם התרבותי, אלא במטרה לרכוש כלי ידע שיסייע לעשייה הקולוניאלית. 'ידע' זה על הפלסטינים התאפיין בהכחשת קיומו של האחר ובהגלייתו".
בכתב-העת מאמרים חשובים, שחלקם פורסמו בעבר באנגלית ותורגמו לערבית וחלקם נכתבו במיוחד עבור הגיליון הראשון.
"הפיוס המבוסס על צדק ועל אחריות היסטורית צריך להיות המטרה העתידית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני", כותב פרופ' נדים רוחאנא, מנכ"ל מדה אל-כרמל, במאמרו על זכות השיבה והפיוס. רוחאנא מכהן כמרצה בכיר באוניברסיטת ג'ורג' מייסון בארה"ב. במאמרו הוא סוקר את הפתרונות המוצעים היום לסכסוך הישראלי-פלסטיני ובוחן אותם מהפרספקטיבה של צדק היסטורי ואחריות. רוחאנא טוען שבשלב הנוכחי של הסכסוך לא ניתן לדבר על פיוס, אלא רק על פשרה, שאינה מבטיחה עשיית צדק. הוא מעלה את סוגיית זכות השיבה כסוגיה הקשה ביותר, שבשלב זה אינה ניתנת ליישוב ושבלעדיה לא ייתכן פיוס היסטורי בין הצדדים.
"בשלב הנוכחי של הסכסוך אפשר לדבר על פשרה בלבד, ולא על פיוס. פיוס היסטורי מחייב פתרונות שונים בסוגיות הנמצאות במחלוקת בקרב שני הצדדים, ושטרם זכו לדיון אמיתי בקרב שתי החברות. שני הצדדים נכשלו עד כה אפילו לדמיין את מיקומו של הצד השני במרחב הזהות שבנו לעצמם בארץ זו", כותב רוחאנא.
רוחאנא סוקר את הפתרונות המוצעים כיום לסכסוך ומעלה שלוש אפשרויות: פתרון של שתי מדינות הכולל את מימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים; מדינה דו-לאומית אחת ומימוש זכות השיבה; מדינה פלסטינית ללא זכות השיבה. הוא מציין שכל אחד משלושת הפתרונות ידרוש מהפלסטינים לקבוע את משמעותו ולבחון אותו מהפרספקטיבה של עשיית צדק היסטורי.
פתרון הכולל את מימוש זכות השיבה אינו אפשרי, לדעת רוחאנא, בשלב זה. הוא כותב שפתרון כזה מחייב את ביטול הציונות ואופיה היהודי של ישראל. "ההכרה בזכות השיבה מחייבת את ישראל לוותר על הציונות ולכונן את עצמה מחדש כמדינה דו-לאומית, בגבולות 67' או על שטחי פלסטין ההיסטורית. מבחינת ישראל והישראלים, משמעות הדבר היא 'חיסולה של ישראל', משום שרובם מזהים באופן מוחלט בין ישראל לבין המדינה היהודית – דבר העומד למעשה בבסיס האובססיה הדמוגרפית בישראל". הוא מוסיף שלא ניתן להגיע לפתרון כזה באמצעות משא-ומתן.
רוחאנא כותב עוד שאם התנועה הלאומית הפלסטינית תתעקש על זכות השיבה, יהיה עליה לשכנע את ישראל להכיר בזכות זו ולהבהיר הן לישראלים והן לפלסטינים שזו המטרה. כדי לשכנע את הצד הישראלי, יהיה על התנועה הלאומית הפלסטינית לשרטט בצורה הברורה ביותר את מעמדם, מיקומם וזכויותיהם של היהודים הישראלים במסגרת הפתרון המוצע.
רוחאנא מעריך כי בשלב הראשון מהלך כזה יחזק את הקיצוניות בישראל ועלול לפתוח את השער בפני פשעי מלחמה וביסוס משטר האפרטהייד בשטחים הכבושים. הוא מוסיף כי רק אידיאולוגיה לאומית פלסטינית חילונית תוכל לקדם את פתרון הדו-לאומיות.
לילא פרסח', חוקרת בתחום מדע המדינה ומרצה באוניברסיטת מסצ'וסטס בבוסטון, עושה השוואה בין משטר האפרטהייד בדרום-אפריקה ובין הכיבוש הישראלי. פרסח' מצביעה על ההבדלים בין שני המקרים ועל המשותף ביניהם. היא מסבירה כיצד סייעו הסכמי אוסלו בידי ישראל להפוך את השטחים הכבושים לבנטוסטנים, אף שההסכמים דיברו על רצף טריטוריאלי בגדה המערבית וברצועת עזה. פרסח' כותבת שהסכמי אוסלו מיסדו למעשה את שליטת ישראל בחופש התנועה של הפלסטינים ומיסדו את מדיניות הסגר וההיתרים. ההתנחלויות, הכבישים העוקפים, הסגר, גדר ההפרדה – כל אלה, כותבת פרסח', הפכו את השטחים הכבושים דומים יותר ויותר לאפרטהייד בדרום-אפריקה. הם חילקו את הגדה המערבית לשלושה חלקים גדולים, ואת החלקים האלה לבנטוסטנים קטנים ומבודדים.
פרסח' מבחינה בין האפרטהייד בדרום-אפריקה ובין הכיבוש הישראלי. היא מציינת שבעוד שמשטר האפרטהייד בדרום-אפריקה ביקש להשתלט על האדמה תוך כליאת התושבים המקוריים שלה בבנטוסטנים, הציונית ביקשה להשתלט על האדמה תוך גירוש התושבים המקוריים של הארץ. הבדלים נוספים בין שני סוגי המשטרה נעוצים ביחס לתושבים המקוריים ושילובם בכלכלה ובשוק העבודה של המדינה הכובשת. בעוד שבדרום-אפריקה היו התושבים המקורים %65–75% מכוח העבודה, היו הפלסטינים רק 15% מכוח העבודה בישראל. הבדל נוסף הוא עניין הגבולות; בעוד שבדרום-אפריקה הגבולות מוכרים מאז 1910, ישראל טרם דאגה לשרטט את גבולותיה. גם הקמת ההתנחלויות בלב השטח הכבוש מבדילה בין שני סוגי המשטרים.
בכתב-העת מאמרים נוספים ומרתקים לא פחות. פרופ' איליא זריק, מרצה לסוציולוגיה באוניברסטית קווינס, כותב על השיח הדמוגרפי בישראל. זריק מצביע על שלושה אלמנטים המאפיינים את האובססיה הדמוגרפית בישראל: הגזמה במניין מספרם של התושבים הערבים בישראל וניפוח מספר זה על-ידי הוספת תושבי הגולן הכבוש והפלסטינים תושבי מזרח ירושלים; הנטייה לפתור את העניין הדמוגרפי על-ידי טרנספר וחילופי אוכלוסייה; חוסר אפשרות ליישם את התיאוריה של המודרניזציה על הדמוגרפיה כל עוד המדיניות החברתית-כלכלית בישראל כלפי האזרחים הערבים מבוססת על אפליה.
פרופ' סלים תמארי מאוניברסיטת ביר זית ומנכ"ל מרכז ירושלים למחקר כותב על הסופר הערבי-יהודי אסחאק אל-שאמי והדילמה של הזהות הערבית-יהודית בישראל. תאמרי כותב שאל-שאמי הוא אחד הסופרים המבריקים ביותר מבין סופרי פלסטין בתחילת המאה העשרים, שהודר הן על-ידי מבקרי הספרות הערבים והן על-ידי אנשי הספרות היהודים.
שני מאמרים נוספים בכתב-העת נכתבו בידי פרופ' יהודה שנהב מאוניברסיטת תל-אביב, הכותב על היהודים-הערבים בישראל וזכות השיבה, ופרופ' יואב פלד מאוניברסיטת תל-אביב, משתתף במאמר שכותרות "אין יהודים-ערבים: ש"ס והפלסטינים". פלד בוחר לכנות את היהודים הערבים בשם "מזרחיים וכותב על המעבר של ש"ס מתנועה שנתפסה בתחילת דרכה כבעלת עמדות יוניות בטעות, למחנה הימין הקיצוני. הוא מציין את התחרות על שוק העבודה בישראל בין הפועלים הפלסטינים לבין הפועלים "המזחריים"; הפוליטיקה של זהויות שצמחה בגלל שוליות מעמדם של "המזרחיים" במרחב שבין האשכנזים לבין הפלסטינים; ועוד.
כתב-העת כולל גם ביקורת ספרים: ד"ר נאדירה שלהוב מהאוניברסיטה העברית, פעילה פמיניסטית, כותבת על מחקרה של ראוודה כנאענה מאוניברסיטת ברקלי על "לידת האומה: האסטרטגיה של הנשים בפלסטין". שירין סיקלי משתתפת בביקורת על מחקרה של אלין פליישמן, שכתבה על התנועה הפמיניסטית הפלסטינית בשנים 1920–1948. כתב-העת כולל גם תקציר בשפה האנגלית.