פרופ' רמזי סלימאן נגד טי שירט רצחני
פורסם ב- TheMarker Cafe
יום שישי , 17/4/09, 17:31
מצורף כאן תיאורו של ידידי פרופ' רמזי סלימאן, ראש החוג לפסיכולוגיה לשעבר באוניברסיטת חיפה, לאירוע הזוי שקרה בתחילת אפריל ומשקף את המצב החולני בישראל מבחינות שונות. רמזי , כמו רבים אחרים החרדים מפני השלמת הטיהור האתני בפלסטין, לא משועשע בכלל מול גילויי "הומור" ישראלי שממש הורג. במסעדה בחיפה בבעלות פלסטיני נתקל המומחה העולמי לתורת המשחקים בברמן עם החולצה ה"מצחיקה" הזו עליה כתוב "המוסד לילדים מיוחדים" מתוצרת חברה הקוראת לעצמה Naughty :
חיפה 5.4.2009
אזבלה, שלום ולא להתראות!
לא עברו שבועיים מהיום בו השתתפתי בכנס למאבק בגזענות שארגנה עמותת "מוסאווא" בעכו, וכבר הספקתי לטעום את טעמה המבחיל של הגזענות החדשה תוצרת כחול-לבן. כפי שיתברר מיד, השימוש בדימוי השאול מחוש הטעם אינו בגדר מטפורה, שכן הדבר קרה מיד לאחר שסעדתי, יחד עם בתי, במסעדת "אזבלה" שבבניין הסיטי-סנטר בחיפה. בצירוף מקרים מוזר, בדיוק כאשר סיפרתי לבתי על ההומור החולני שבחולצות מפארות הרצח שיחידות בצבא הישראלי מזמינות לאחרונה, ושדבר קיומם נחשף לפני שבועיים בכתבה מזעזעת בעיתון הארץ; באותו רגע ממש, שמתי לב לחולצתו של הברמן התורן, בחור עדין מראה, בשנות העשרים לחייו. בשונה משאר עובדי המסעדה, אשר לבשו טי-שירט שחור עם הלוגו של המסעדה, הוא לבש חולצה שחורה עם הכיתוב: "המוסד לילדים מיוחדים". סימן הכוונת במילה "המוסד" לא הותיר מקום לספק שמדובר באחת מאותן חולצות שמפארות רצח ילדים בשדות הקטל של עזה. יכולתי להזמין את החשבון ולקום ולהסתלק במהרה מהמקום. בדיעבד, אני אומר לעצמי שאולי זה מה שהייתי צריך לעשות. באותו רגע לא יכולתי להתאפק. מול התגרות בוטה שכזו לא יכולתי לנהוג בחוכמה. דמי רתח, ובן רגע מצאתי את עצמי עומד מול הברמן, מתשאל אותו על החולצה, מסביר לו מה לדעתי הוא לובש, ומבקש שיסיר את החולצה מיד ויחליפה באחרת. העניינים התגלגלו די מהר. בעל המקום (שלבושתי הסתבר שהוא ערבי!!), שמע את הוויכוח, הגיח לעברנו והחל לקחת חלק בוויכוח. גם הבת שלי הצטרפה לקטטה המילולית. בסיכומו של עניין, כל הניסיונות שלי ושל בתי להסביר את חומרת העניין לא הועילו. הובהר לנו על ידי בעל המקום ש"כאן לא פלסטין" ושאם לא מוצא חן בעינינו אז שלא נבוא למסעדה שלו, וש"אנחנו", כך אמר "ישראלים, ויש לנו זכות לעשות מה שבא לנו, ומי שלא מוצא חן בעיניו שלא יבוא יותר". הודענו לו שאין צורך לגרשנו, משום שאין לנו כל עניין לבקר במסעדה שלו יותר, אך נראה שסיומת זו למחזה העלוב לא סיפקה אותו. בכדי להבהיר לקליינטים היהודים ששהו במסעדה, לצד מי הוא עומד, הוא רדף אחרינו עד דלת היציאה ובתנועה תיאטראלית הוא סימן לנו את הדרך החוצה בעודו גוער בנו "תסתלקו!". אני כותב על כך, גם משום שאני רוצה שתדעו על מה שקרה, אך גם משום שאני מנסה לפרוק אל תוך מילים, את חווית הבלבול, ההשפלה וחוסר האונים שעברתי יחד עם בתי. מה פשר תפקידו המוזר של בעל המסעדה הערבי בכל הסיפור? והאם אין גבול למידת ההזדהות עם התוקפן? ולמה החליט אותו ברמן לבוא עם החולצה המתגרה לשכונה בה מבקרים דרך קבע ערבים פלסטינים רבים? האם מדובר באירוע החריג? או שמא מדובר בטונים ראשונים מתוך המארש המבשר את תחילת עידן הגזענות שלאחר עזה?
לילה טוב,
רמזי