רמזי סלימאן
איגרת לסופרת כבשים
בחיים לא הייתי מנחש שהסבתות שלנו גרו קרוב כל כך. סבתא רוזה, בנצרת, בשכונת האורתודוקסים, וליתר דיוק, בעליית אל-חנוק, סמטת משפחת דאניאל. הסבתא שלך, כך סיפרת, גרה ביגור או בנהלל.
כאשר אמרת איפה סבתך גרה, ראיתי שער ברזל, בקתת שומר, חגורה עבה ואקדח קטן. חשתי צורך דוחק לכחכח, לשלוח יד לכיס, למשש את התעודה. אז לא היו שערים מסיביים עם שלט רחוק. היו רק שערי המוט הפרימיטיביים, שעל אף שלא בלטו לרעה, את עבודתם בלהרחיק את סבתא רוזה ושכמותה, עשו נאמנה.
כך נבצר מסבתי לבוא אל סבתך, להקשיב ולספר. השפה לא הייתה מהווה מחסום. את סיפרת שסבתך, שגם לה קראו רוזה, הייתה רוסייה. והרי רוזה שלי ידעה רוסית!.
צחקנו. מה היה קורה, אמרנו, אם כל מה שלא קרה, היה קורה, וסבתי הייתה ניצבת על טרסת עץ האורן, מול בית סבתך, ואומרת ברוסית: אני רוזה. היא לבטח הייתה חוזרת ומדגישה: רוזה סולימאן. אמנם שם משפחתנו הוא סלימאן, אך סבתי הייתה משבשת בכוונה. היא הייתה טובת מזג. תמיד באה לקראת.
אך למה אתה נזכר?, קרוב לוודאי תאמרי. הרי לא התראינו מזה שנות דור. ובכלל, סבתי אינה מנהלל וגם לא מיגור. מה עוד שסבתותינו אמנם נפגשו בדמיון, אך בזה הסתכם העניין.
למה נזכרתי?!. ככה, במקרה, כמו רוב אשר קורה. ואם לדייק, באסוציאציה. כי כשאני לא נרדם, אני חושב עלייך, ועל איך שסבתך לימדה אותך, שאם לא ישנים, סופרים כבשים. מין מטלה אחרונה לפני השינה.
לא פעם חשבתי שאולי בגלל זה היה קשה לך להירדם. כי מניין כבשים לעולם אינו עוזר. תמיד תגלה שכבשה אחת נעדרת או כבש אחד חסר.
לרוזה שלי היה שיר שתמיד הרדים אותי. את מילותיו איני מצליח לשחזר, כי אחר בית או שניים, הוא תמיד היה עוזר.
לך הייתה לומדת שיר, שאת מילותיו איני מכיר, כזה שעוזר להירדם טוב יותר, וזאת מבלי לספור עדר כבשים באמת חבל שלסבתותינו לא היה מזל. כי אם הרוזה שלי את המחסום הייתה עוברת, הרוזה ששלם